<h1>הלכות שמחות למהר"ם מרוטנבורג סימן מ'</h1>
<h2>דף כ:</h2>
ומסקינן שאינו חייב להתאבל עם אשתו אלא כשמת אביה או אמה, וכן היא עם בעלה אינה מתאבלת בפניו אלא על אביו ועל אמו אבל על שאר קרובים כלל לא, אבל עם שאר קרובים המתאבלין עליו מתאבל עמהן בפניהם על כל קרובים שלהן כדמשמע בירושלמי (מו"ק פ"ג ה"ה) בעובדא דרב דמכת אחתיה, וטעמא משום דגבי אשתו אינו עושה אלא לכבודה, להכי לא נהיג אבילותא ואפילו באפה אלא על חמיו ועל חמותו, ודבר תימה הוא שבזמן הזה אין נוהגין כן, בשלמא עם אשתו אינו מתאבל דכיון דאינו עושה אלא לכבודה והיא אינה מקפדת יכולה למחול, כך אמר לי מורי הר' שמואל ב"ר שלמה ז"ל, ונראה לי להביא ראיה לדבריו מדאמר פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו ב'), איבעיא להו הספדא יקרא דחיי או יקרא דשיכבא למאי נפקא מינה כגון דאמר לא תיספדוה לההוא גברא, פירוש אי יקרא דחיי לאו כל כמיניה אבל אי יקרא דשיכבא מצי למימר הכי, הכא נמי כיון דאינו מתאבל על חמיו ועל חמותו אלא לכבוד אשתו מציא מחלה, אבל על שאר קרובים דקיי"ל כל המתאבלין עליו מתאבלין עמו, פליאה היא שאינן נוהגין כן, ונראה דהיינו טעמא נמי דיקרא דחיי הוא מדאמרינן דאינו מתאבל עמהן אלא בפניהם ושלא בפניהם לא אלמא יקרא דחיי [הוא] והחיים מוחלין את כבודם, ואדרבא מי שהיה מתאבל עמהן אינו אלא מן המתמיהין ולא היו מחזיקין אותו כאילו בא לכבד את האבלים אלא כאילו לועג להן, וכיון דנהוג נהוג.
